מה הסיכויים לראות שוב זוהר?

זה היה לילה קפוא בכפר אוֹ (Å) שבאיי לופוטן. ממש ממש קפוא.

אבל הלילה הקר והחשוך מצפון לחוג הקוטב, הביא איתו גם פוטנציאל לראות את הזוהר הצפוני והרי לשם כך נתכנסנו. לאורך כל הטיול שלי מצפון לחוג הקוטב, הלילות היו גשומים ומעוננים. אמנם ראיתי את הזוהר כבר פעם אחת, אבל קיוויתי שיהיו לי קצת יותר הזדמנויות. בכל זאת, טיילתי בחלק הזה של נורווגיה לעשרה ימים.

יצאתי מההוסטל בליל שבת, לבושה בשלוש שכבות של ביגוד טרמי, יחד עם הבחור הגרמני שאני לא זוכרת איך קוראים לו. כמה דקות מאוחר יותר, הצטרף אלינו הבחור הצרפתי. גם את השם שלו כבר הספקתי לשכוח.

חצינו את מגרש החנייה וצעדנו על השביל בחושך עד לנקודה שבה הוא נגמר. הכפר אוֹ הוא הנקודה הדרומית ביותר באיי לופוטן, ומגרש החנייה המרכזי בו הוא נקודת הסיום של הכביש החוצה את הארכיפלג. כשהגעתי לאו הרגשתי שאני באמת בקצה העולם. כשהגענו לקצה השביל, עצרנו ופתחנו מצלמות. שלושה זרים שמפטפטים ומסתכלים על השמים בחיפוש אחר אורות ירוקים, וחיכינו.

העננים התקרבו אלינו במהירות והתפללנו, כל אחד לאלוהיו, שהזוהר יופיע לפני שהשמים יתכסו לחלוטין. ככה בדיוק זה עובד: הזוהר הצפוני, לפי האגדות, הוא תופעה סולרית שמתרחשת בחלל החיצון, הרחק הרחק מכדור הארץ. העננים, לעומת זאת, נמצאים ממש כאן, באטמוספירה. אז כששמיכה עבה של עננים מכסה את השמים, ובכן, היא חוסמת את שדה הראייה. ואז אי אפשר לראות את הזוהר.

אבל איכשהו בין חשיפה ארוכה אחת לאחרת, עם גוון ירקרק כמעט בלתי נראה בשמים, גם הכוכבים נראו פשוט נפלא. גם בלי הזוהר יצאו לי כמה צילומי לילה נפלאים. וחשבתי לעצמי איך הטיול היה שווה את זה בכל מקרה. גם אם לא אראה אפילו אור ירוק אחד.

לא שזה היה המצב. כאמור, ראיתי את הזוהר כמה ימים מוקדם יותר.

הדקות הלכו ואזלו כשעננים עבים המשיכו להתקרב לעברנו וכיסו את השמים בתשעים וחמישה אחוז. השעה היתה מאוחרת, האוויר בחוץ היה קפוא וכולנו כבר היינו עייפים. כשהנחנו שהסיכויים כבר בכלל לא לטובתנו, קיפלנו את הציוד והתחלנו לצעוד מאוכזבים בחזרה לכיוון ההוסטל. בשבילי, זה היה אחד הלילות האחרונים באזור. לשני הבחורים, שעשו את אותו המסלול בכיוון ההפוך, עוד נשארו כמה ימים בלופוטן לקוות לזוהר.

ולמרות הכל בסוף אותו הלילה ראינו את הזוהר

"מה זה האור הירוק שם?" הבחור הצרפתי שאל. ואני, שכבר ראיתי את הזוהר פעם אחת, הרגשתי מנוסה מספיק כדי לפתוח במהירות את החצובה ולצלם תמונה מטושטשת.

"כן! זה הזוהר!" קראתי בהתלהבות וניסיתי לפקס את המצלמה לצילום תמונה נוספת. מתרגשת מהפעם השנייה שבה ראיתי את הזוהר.

ניסינו לחזור לכיוון האזור החשוך שאחרי החניון, כדי שנוכל לצלם עוד תמונות בלי התאורה המלאכותית של הכפר שמפריעה. אבל עד שהגענו לשם, העננים כבר כיסו את השמים במלואם ולא היה זכר לזוהר. נותרה לי רק תמונה קצת מטושטשת שאוכל לשמור ולספר.

משהו בתמונה הזאת עדיין קסום בעיני, מטושטשת מעט, עקומה מעט, לא יפה ומהפנטת כמו שהתרגלנו לראות בכל פינה ברשת, אבל מספרת סיפור עם מגוון של עומקים, קצת כמו החיים עצמם.