סיפרתי לכם את הסיפור על איך הגעתי למעצר בקייפטאון? אם אנחנו מכירים כבר יותר מעשר דקות כנראה שכן, אז אין צורך לחזור עליו. במיוחד כי בשלב זה הבלוג לא הולך לעסוק בתחבורה הציבורית של קייפטאון אלא בסקנדינביה. אז במקום הסיפור הקסום על איך נעצרתי כי ישבתי במחלקה ראשונה ברכבת, אספר לכם איך כמעט שילמתי קנס של 250 ₪ כי שילמתי על כרטיס לנסיעה עירונית רק אחרי שעליתי לאוטובוס ולא לפני.
טוב, אין הרבה מה להגיד.
ככה זה עם חוקי התחבורה הציבורית המוזרים של נורווגיה
פשוט עליתי לאוטובוס, התיישבתי ופתחתי את האפליקציה של tromsbillet כדי לשלם, כמו שהייתי עושה כל יום בחיפה עם ההופ-און. אבל המפקח, שכבר היה על האוטובוס, ראה אותי משלמת והודיע לי שהוא צריך לתת לי קנס. "אבל מה הבעיה?" שאלתי, הרי הוא ראה ששילמתי. ולמזלי, אני יכולה להכליל את האומה הנורווגית כולה כשאני אומרת שהם אנשים אדיבים, וכשהסברתי לו ששילמתי מיד כשעליתי לאוטובוס הוא הסביר שבנורווגיה צריך לשלם לפני שעולים לאוטובוס.
המחשבה הראשונה שלי כששמעתי את החוק המוזר הזה היתה מה קורה אם האוטובוס לא מגיע, אבל טוב, זאת אירופה. אולי פשוט לא קורה שהאוטובוס לא מגיע.
אז אפילו לא טרחתי לשאול.
במקום זה ניסיתי להסביר לו שאני לא מקומית, שאני רק מטיילת שם כמה שבועות ולא היה לי מושג, ואמנם אני מבינה שאי ידיעת החוק לא פותרת מעונש, אבל החוק הזה מאוד שונה ממה שאני מכירה במדינת עולם שלישי שבה אני גרה וברור לי שמעכשיו ועד סוף הטיול תמיד אשלם לפני שאני עולה על האוטובוס.
אבל הוא התעקש שאני צריכה לשלם.
אז בכל זאת, איך רק כמעט?
הוא הציע לי שתי אפשרויות: הראשונה, לשלם עכשיו במזומן. השניה, לקבל דרישה לתשלום בדואר, שעליה אפשר לערער אם ארצה. וכמובן שהעדפתי להתעסק עם מלא בירוקרטיות כדי לערער. הרי מילוי טפסים זה הגילטי פלז'ר שלי, ואם זה בנורווגית אז עוד יותר טוב.
וכשהוא ביקש תעודה מזהה הגשתי לו את הדרכון שלי כמו שכל תייר היה עושה. ובכנות, אין לי שמץ של מושג מה בדרכון גרם לו להחליט לוותר לי על הקנס.
אולי זה היה הדרכון שנפתח בכיוון ההפוך וגרם לו לתהות מאיזו אגדה צנחתי. אולי העובדה שהוא לא ידע איך לאיית את המילה קיבוץ בכתובת שלי. יכול להיות שכמו כמה אמריקאיים שיצא לי לפגוש, הוא היה נבוך מלקרוא בקול את השם שלי. ואולי זאת היתה אהבת ישראל נוצרית פשוטה, אבל כשהוא הסתכל על הדרכון ושאל מתי הגעתי לנורווגיה, עניתי "אתמול" בביטחון של מישהי שאיבדה תחושת זמן, למרות שהתשובה הנכונה היתה שלשום. והוא אמר לי שהפעם הוא מוותר לי על הקנס.
אמרתי לו תודה ושאם אי פעם יגיע לישראל שיזכור לשלם רק אחרי שהוא נכנס לאוטובוס. ירדתי בתחנה הבאה, ליד מוזיאון הטרולים שגרם לי לתהות ביני לבין עצמי האם המדיום הוא עדיין המסר, אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר.
אז למה הסיפור הזה גרם לי לפתוח בלוג טיולים?
העניין, בכל אופן, הוא שמאז אותו מקרה אני מקפידה להעביר את המסר הזה הלאה. כי אולי אתם לא תיפלו על פקח ידידותי ומסביר פנים ואם גם ככה אי ידיעת החוק לא פותרת מעונש, עדיף פשוט לדעת אותו. לא?
ומאז אותו סיפור גם גיליתי עוד משהו. אני מאוד נהנית לשתף את המידע הזה. לא רק על חוקי התחבורה הציבורית המוזרים של נורווגיה, אלא גם דברים אחרים שלמדתי בטיול. לייף-האקס אם תרצו, שהייתי שמחה אם מישהו היה מספר לי לפני שטסתי (או שלא. אחרי הכל, טעויות הן מה שיוצר סיפור טוב. ואני כאן כדי להמשיך לטעות בשבילכם ולספר על זה).
אבל זה לא הכל, בטיול הזה התאהבתי בנורווגיה בצורה אחרת, ואז טסתי אליה שוב. ואם לא יהיו שינויים דרמטיים בתכניות, אני מקווה לבקר בה בקרוב בפעם השלישית. אז נראה לי שזאת הזדמנות נהדרת להתחיל לכתוב ולספר לכם לעומק על המדינה הקסומה הזאת.
מה הלאה?
בפוסטים הבאים אכתוב עוד על איך טיילתי בנורווגיה ושוודיה בתחבורה ציבורית. אספר על המקומות שביקרתי, על הנופים שראיתי, על החוויות שחוויתי ואולי קצת גם על האנשים שהכרתי.
תישארו איתי? הולך להיות מרתק!
