הסיור לזוהר הצפוני

"אני צילמתי את זה. זה הזוהר הצפוני. ואני צילמתי אותו!" אני מזכירה לעצמי בכל פעם שאני רואה את התמונות שצילמתי באותו הלילה בצפון העולם ומתרגשת כל פעם מחדש. הצפייה בזוהר הצפוני לכאורה היתה לסמן וי ברשימת המשאלות של הנערה שהייתי, אבל פעם אחת פשוט לא הספיקה לי. רציתי, וגם אחרי הפעם השישית אני עדיין רוצה, עוד.

אבל הפעם הראשונה ללא ספק היתה הכי מיוחדת, והפוסט הזה כולו יוקדש לה.

כמו שכבר סיפרתי בפוסטים קודמים, הגעתי לאזור הארקטי של נורווגיה בתקופה גשומה במיוחד. במצב רגיל אני מאוד אוהבת עננים וגשם. כצלמת, אני מאמינה שהם מוסיפים עומק ועניין לכל תמונה. אבל כשרוצים לראות את הזוהר הצפוני, השמים צריכים להיות נטולי עננים עד כמה שאפשר.

ההסבר לזה פשוט: הזוהר הוא תופעה שמתרחשת בחלל החיצון, הרחק הרחק מכדור הארץ. העננים, לעומת זאת, נמצאים ממש פה, בשכבת באטמוספירה. כך שבעצם העננים חוסמים את טווח הראייה ומסתירים את הזוהר.

אז איך בכל זאת אפשר לראות את הזוהר כשיש עננים?

בודקים את מזג האוויר ונוסעים למקום שבו השמים בהירים. נשמע פשוט, נכון?

אז האמת שזה לא בלתי אפשרי. אם יש לכם רכב ואתם בקיאים בקריאת מפות סינופטיות ואתם גמישים ומוכנים לשינויים בדרך – לגמרי אפשרי למצוא מקום כזה באופן עצמאי.

אבל האורורה לא תלויה רק במצב העננים. הזוהר הוא תוצר של מפגש בין רוח סולרית לבין אטומי החמצן הטעונים שבאטמוספירה. האטומים הטעונים הללו נמשכים לשדות המגנטיים של כדור הארץ. ובהתאמה, הזוהר מופיע קרוב לקטבים. בתקופות שבהן הזוהר חזק במיוחד, אפשר לראות אותו גם במקומות דרומיים יותר כמו דנמרק ואפילו אירלנד (כן, עם ר'. זאת שבממלכה המאוחדת), אבל הימים האלה לא צפויים ונדירים יחסית.

האנרגיה של השמש בגדול פועלת במחזוריות של אחת-עשרה שנה. הפיק האחרון היה בעונה של 2022-2023, כך שהפיק הבא יהיה רק בעונה של 2033-2034. אבל השנים שקרובות לפיק, לפניו ואחריו, גם הן שנים שיש הן סיכוי טוב לראות את הזוהר. השנים שרחוקות ממנו הן שנים עם סיכויים נמוכים יותר לראות זוהר ובהן לרוב יהיה אפשר לראות אותו רק מצפון לחוג הקוטב, אם בכלל.

אז אי שם בשנת 2012 כשלמדתי על הזוהר לראשונה, היה לי ברור שאסע לראות אותו ב2023, ולא אכזבתי את בת השש-עשרה שהייתי.

למרות מה שנהוג לחשוב, ולמרות שהזוהר קשור מאוד למזג האוויר, הוא לא קשור לכמה קר בחוץ. למען האמת, הזוהר קיים כל השנה. הסיבה שרואים אותו רק בסתיו ובחורף קשורה דווקא לאור. פשוט מאוד, את הזוהר אפשר לראות רק כשחשוך. שמעתי לא פעם המלצות לנסוע לראות אותו בדצמבר, כשכמעט ואין אור יום מצפון לחוג הקוטב, אבל בעיני דווקא ספטמבר-אוקטובר הם חודשים טובים יותר. בסתיו יש גם לילה ארוך מספיק, אבל גם מספיק שעות יום כדי להספיק לטייל ולהכיר את העיר גם באור, ומזג האוויר אמנם קר, אבל פחות.

ובכל זאת, איך לראות אותו בלי ללמוד אסטרופיזיקה?

אבל בשביל מי שלא רוצה או לא יכול לשכור רכב ולעשות את כל המחקר האסטרופיזיקאי הנדרש, יש מגוון חברות שמציעות סיורים לצפייה בזוהר. אני יצאתי לסיור עם חברה שנקראת wandering owl. את האנשים שמובילים סיורים כאלה נהוג לכנות "ציידי זוהר".

יצאנו לסיור מנקודת איסוף במרכז העיר ונסענו כשעתיים לכיוון דרום מזרח. במהלך הדרך המדריכה כיוונה את הנהג בהתאם לתנאי מזג האוויר. בערך פעמיים שינינו את המסלול, עד שהגענו לנקודה שבה באותו הלילה השמים היו בהירים יחסית. כל סיור יוצא למקום אחר במרחק עד שלוש שעות נסיעה מטרומסו בהתאם לתנאי מזג האוויר.

בקבוצה שאיתה נסעתי היו זוג מהודו, שלושה גרמנים, שתי חברות מארה"ב, שני אוסטרלים ואני. וכשהמדריכה אמרה שיש ייצוג לכל יבשת תהיתי לעצמי אם אני הייצוג של אפריקה.

כשירדנו מהמיניבוס קיבלנו חרמוניות לפי מידות שהזמנו מראש. למרות שהגעתי עם מעיל איכותי ושכבת בסיס טרמית – ההגנה הנוספת נגד הקור היתה נדרשת, וחשוב לציין שהגעתי לשם באוקטובר.

מיד אחרי שהתלבשתי (או שבעצם אולי אפילו לפני?) הצבתי את המצלמה על החצובה לצד הכביש. צילמתי כמה שוטים ניסיוניים אחד של השמים המלא בחשיפה ארוכה ובחנתי אותם לרגע. לא נראה זוהר בתמונה, אבל משהו בצילומים הללו ריגש אותי בכל זאת. הנוף הלילי היה פשוט יפהפה כמו שהוא ותהיתי לעצמי למה לא עשיתי יותר צילומי לילה במהלך הטיול עד אותו רגע.

הזוהר! הנה הוא!

ואחרי כמה שוטים נוספים, הוא הופיע, הבהוב ירוק בשמיים הארקטיים. פס ירוק חצה את התמונה. הזוהר הצפוני בתמונה שאני צילמתי! אבל ההתרגשות רק התחילה. אחרי הצילום הזה הלכנו ברגל לתוך סוג של שדה פתוח והתמקמנו שם, מול פסגת הר מושלגת והירח המלא של ערב סוכות.

זאת הזדמנות מצוינת לציין ולהסביר את החוק הנורווגי בכל מה שקשור להתמקמות בשטח. בכל מקום שאינו שטח פרטי מותר להקים מחנה וללון בשטח. כמעט בכל מקום מותר גם להדליק אש מבוקרת. אבל החוק הזה תקף רק כל עוד השארתם את השטח נקי בדיוק כמו שהיה כשהגעתם. בניגוד לטענות שיצא לי לשמוע מאי-אלו ישראלים, הנורווגים לא מאמינים שהטבע "שייך לכולם" אלא שהטבע לא שייך לאף אחד. ולכן, כל אחד יכול להנות מהטבע, אבל אסור לגרום נזק.

כל אחד מאיתנו התמקם עם מצלמה וחצובה, ובכל פעם שהופיע זוהר המדריכה כיוונה אותו להסתכל לכיוון הנכון. דרום-מזרח! עכשיו צפון! תסתכלו שוב דרומה! ואחרי כמה הבהובים חלשים ולא יציבים, פתאום האורורה הופיעה במלוא הדרה לרקוד מולנו בגווני ורוד וירוק ותנועות מהירות.

אחת האקסיומות שיצא לי לשמוע על הזוהר היא שהוא נראה טוב יותר בצילום. אבל האמת, כמו תמיד, יותר מורכבת מזה. הזוהר נראה טוב יותר בצילום בחשיפה ארוכה כשהוא חלש. כשהאורורה רוקדת בשמים בעוצמות אור אדירות, טוב מראה עיניים. המצלמה תופסת רק מעט מהיופי הזה. האורות הוורודים שראיתי במו עיני כמעט ולא נתפסו בצילום.

בין לבין, המדריכה צילמה גם תמונות שלנו, המשתתפים בצילום, עם הזוהר. בגלל שבכל זאת מדובר בצילום לילה ונדרשת חשיפה ארוכה, הייתי צריכה לעמוד כמה שניות בלי לזוז, ממש כמו במאה הקודמת, בראשית ימי הצילום.

מה עוד היה בסיור?

בשלב כלשהו של הסיור, כשהזוהר שוב נעלם, התיישבנו מול המדורה ואכלנו מרק לארוחת ערב. באותו סיור הציעו שלושה מרקים טבעוניים לבחירה, וכל אחד קיבל את המרק שביקש בתרמוס אישי. אני אכלתי מרק עדשים שהיה נהדר, אבל לפי מה שהבנתי המגוון משתנה בכל עונה.

ואז הזוהר שוב הופיע והמשכנו להתפעל ולהצטלם. בחסות החג יכולתי לחסוך מעצמי את שליחת התמונות לחברים, אבל אמא ביקשה לראות את הפנים שלי בזמן שאני רואה את הזוהר, אז שלחתי לה סלפי מסונוורת מהפלאש שלא ייצג כלום אבל הצחיק אותי נורא.

לאורך כל הסיור המדריכה הסבירה לנו גם על הצד המדעי של הזוהר אבל גם על אגדות עם ומיתוסים שצמחו סביבו. לקראת סוף הלילה קיבלנו שוקו נורווגי חם וטעים במיוחד.

בסוף הערב המיניבוס עושה פיזור מסודר של כל אחד למלון או להוסטל שלו, וכך יכולתי להגיע ישירות לחדר, להיכנס למקלחת וללכת לישון. כדי לקום בבוקר למחרת ולטייל עוד קצת בעיר לפני הנסיעה חזרה לנארוויק.

ואיך מצלמים את הזוהר?

ובכן, רציתי מאוד לכלול את כל הטיפים החשובים גם כאן, אבל מרגישה שהפוסט הזה יצא ארוך במיוחד, אז אכתוב עליו פוסט נפרד בקרוב!