רכבת לילה לחוג הארקטי

השלב הראשון בתכנון הטיול שלי לנורווגיה התחיל בקריאה של מפת הרכבות. בתור מי שלא נוהגת, היה לי ברור שאעשה את רוב הטיול בתחבורה ציבורית. כמובן שהדרך הכי נוחה להתנייד בין הערים היא ברכבת. אז בשביל לשלב כמה שיותר מקומות בנסיעות הכי פשוטות וישירות, החלטתי ללמוד את מפת הרכבות של האזור.

כשראיתי במפה שיש רכבת ישירה מסטוקהולם לנארוויק, זה היה נראה לי אידאלי אמנם, אבל גם מעט הלחיץ אותי. בכל זאת, מדובר בתשע-עשרה שעות שלמות בתוך רכבת סגורה ובכרטיס לא זול. אז שלחתי הודעה לבסטי, שממש באותו היום נסע את כל התחנות של רכבת ישראל (למעט דימונה) וביקשתי מוטיבציה.

"תזמיני כבר את הכרטיס! רכבות זה כיף!" היתה התשובה שלו. למרות שהיא לא הורידה אפילו טיפה מרמת החרדה, התשובה הזאת שכנעה אותי.

הרכבת יוצאת מתחנת הרכבת בסטוקהולם

ביום הנסיעה הלכתי ברגל מההוסטל שבו ישנתי אל תחנת הרכבת. הגעתי אליה אולי שעה לפני הזמן וגיליתי שהלחץ מלפספס את הרכבת יכול להיות מוצדק, במיוחד כשמדובר בתחנה עצומה ומסובכת כמו התחנה המרכזית של סטוקהולם. למרות הארכיטקטורה המורכבת של התחנה, השילוט בה היה יעיל ונוח ומצאתי את הרציף יחסית בקלות. עליתי לרכבת שהזכירה את הרכבות להוגוורטס בסרטי הארי פוטר, וחיפשתי את התא שלי. זה היה תא קטנטן לשינה שהיה משותף לשש נשים. שני ספסלים מרופדים היו מקובעים לקירות בשני הצדדים, אחד מול השני. ומעל כל אחד מהם מעין דרגש בגובה שכמעט צמוד לתקרה. איך מטפסים אליו? לא היה לי שמץ של מושג.

את התא חלקתי עם בחורה אוסטרית, נשואה, בת מעל שלושים, שטיילה לבד בפעם הראשונה בחייה והיתה בדרכה ללפלנד לחזות בזוהר הצפוני, ועם אישה שוודית שמתגוררת בסטוקהולם ונסעה לבקר את ההורים שלה בעיירה שבה גדלה בצפון.

הרכבת עזבה את התחנה בשעה המיועדת ויצאנו לדרך.

עם תחילת הנסיעה, המטיילת האוסטרית ואני ניסינו להבין איך מתפעלים את עניין השינה בקרון. לשמחתנו האישה השוודית כבר היתה מתורגלת בנסיעות כאלה. היא הסבירה לנו בדיוק איך הכל מתנהל: על הדרגש העליון הונחו המצעים עבור כולנו. הריפוד של משענות הגב מתפרק והופך לכריות לשינה. הדרגש האמצעי מתקפל, והיינו צריכות לפתוח ולאבטח אותו. ואיך עולות למעלה? איפשהו מאחורי אחד הספסלים שהפכו לדרגש התחתון, היה מונח סולם שגם אותו היינו צריכות לשלוף ולהעמיד במקומו בעצמנו.

זאת היתה הפעלה חביבה שהעבירה חלק קטן מהזמן בנסיעה. אם היה נראה שהמחיר יקר בשביל כרטיס נסיעה ברכבת או בשביל לילה בדורמס – בפועל החוויה המשולבת גם כללה פתרון חידות והרכבת רהיטים (בכל זאת, איך אפשר להיות בשוודיה בלי להרכיב רהיטים?) ואם אשווה את זה, למשל, לחדר בריחה, אולי אפילו אפשר להגיד שחסכתי לא מעט. ובכל מקרה, נהניתי מכל רגע.

כשסיימנו לסדר הכל, הקרון נראה ככה: שישה דרגשים מסודרים עם מצעים וסולם באמצע.

ולמרות שמיקרו-חרדות התעוררו בי כמה פעמים במהלך הנסיעה, היו בה גם התרגשות ותקווה גדולה שלוותה בקריאה אובססיבית של המפות באפליקציה של האורורה. מפות תמיד היו שפת האם שלי, הדרך שלי להבין את העולם, צורת התקשורת שהכי קל לי ללמוד לקרוא בכל פעם מחדש. המפות הראו פוטנציאל לאורורה כבר בעוד כמה מטרים, אז קיוויתי להשאיר וילונות פתוחים למשך הלילה.

אבל אישה נוספת שעלתה לרכבת בהמשך הנסיעה סגרה את הווילון ואני בחרתי לא להפריע. אז במקום לצפות לאורורה, הלכתי לישון בדרגש העליון מבין השלושה, סנטימטרים ספורים מתקרת הרכבת.

התעוררתי בבוקר עם הזריחה

בבוקר התעוררתי לראות את השמש זורחת מעל הנופים היפהפיים של צפון שוודיה. בכל מטר שהרכבת עברה הנופים מהחלון נעשו יותר ויותר יפים. אחרי שכולנו התעוררנו, סידרנו יחד את התא מחדש. קיפלנו את הדרגש האמצעי כדי שהתא יהיה שוב נוח לישיבה, ונפרדנו לשלום מהאישה השוודית מתחילת הנסיעה שירדה באחת התחנות בדרך.

את ארוחת הבוקר קניתי בקרון המסעדה שברכבת, עוד אחד מהדברים שהאמנתי שקיימים רק בסרטים. אבל למרות שבאתר של SJ הובטח שאפשר לקנות מאפין אוכמניות, בסוף מצאתי את עצמי רוכשת כריך גבינה צהובה וירקות די גנרי וכוס קפה פילטר מהסוג הפשוט ביותר.

ולא עבר הרבה זמן עד שהאישה שהצטרפה במהלך הלילה והמטיילת האוסטרית ירדו מהרכבת בעיירה קירונה, עיירת כורים עם סיפור מרתק בפני עצמו שנמצאת בצפון שוודיה. נפרדתי גם מהן לשלום ונשארתי בתא לבדי. רגע אחר-כך הרכבת עשתה סיבוב קצת מוזר ובחור מהתא ליד נכנס לשאול אם אני בטוחה שהרכבת ממשיכה לנארוויק.

עניתי לו בעברית כמובן, כי יש לי רדאר. וצחקנו על איך בסוף ישראלים תמיד מוצאים אחד את השני. הוא ובת הזוג שלו ירדו באביסקו, עיירה נוספת בצפון שוודיה ששמעתי עליה המלצות רבות ולצערי עדיין לא יצא לי לבקר בה. אבל כן הספקתי לצלם בה סלפי-תחנת-רכבת.

ואחרי כמה דקות הרכבת כבר חצתה את הגבול משוודיה לנורווגיה ובשעה 12:29, כעשרים דקות מוקדם מהצפוי, הגעתי לשם. כלומר, לנארוויק. עיר נמל חביבה מצפון לחוג הקוטב שעוד אכתוב עליה בהמשך ואספר איך התאכזבתי לגלות שהגעתי בשבוע עם הלילות הכי מעוננים בשנה.

והאם הזוהר הצפוני הוא רק אגדה?

כל זאת ועוד – בקרוב.