נכון שלטייל לבד זה בד"כ חוויה מהנה ומשמחת, אבל בכל טיול יש גם רגעי שבירה. רגעים של תסכול, של אכזבה, של חוסר אונים. רגעים שפשוט אין לך ברירה אלא להתחיל לבכות. אז החלטתי שהגיע הזמן לפרק את הבכי לגורמים ולמיין אותו לסוגים ועל הדרך לשתף בכמה סיפורים.
1. האכזבה
לא משנה כמה תספרי לעצמך שאת באה לטיול עם אפס ציפיות, תמיד יהיה את הדבר האחד הזה שרצית לראות ולא הספקת.
ולפעמים, הדבר הזה יאכזב אותך עד דמעות.
בשבילי הרגע הזה קרה ב69° צפון, בעיר נורווגית יפהפיה שנקראת טרומסו, מתחת לשמים מעוננים במיוחד, כשהבנתי שהסיכויים שלי לראות את הזוהר הצפוני הם אפסיים. אבל ממש.
אז עם השילוב של העייפות ושל הסיכויים הנמוכים, החלטתי לחזור להוסטל וללכת להתקלח. כשיצאתי מהמקלחת, הבחור ההולנדי מההוסטל סיפר שהוא ראה אותו ממש לפני כמה דקות. ואני? אני פשוט התפרקתי מהתחושה שהחלום מתנפץ לי בפרצוף.
ראיתי את הזוהר בלילה למחרת. כמה מחבריי הטובים ביותר זכו לצחוק עליי על הדרמטיות ומאז ראיתי אותו בסך הכל תשע פעמים. ואני עדיין מקווה שאזכה לראות אותו עוד פעמים רבות בעתיד.
2. הכאב או קושי פיזי בטיול
זה אולי הבכי שהכי קל לנו להצדיק, שיש לו סיבה פיזיולוגית שלכאורה לא תלויה בנו.
בדרום אפריקה הוא הגיע בשדה התעופה, יומיים אחרי שנפצעתי בכתף. בשעת צהריים מאוחרת, אחרי טיסה קצרה ולפני טיסה ארוכה, כשלא אכלתי כלום מהבוקר. בשוודיה, זה קרה לי באמצע מסלול של 10.5 קילומטרים עם נעליים חדשות וככל הנראה דלקת באחת הרצועות בקרסול. אחרי בערך ששה קילומטר התייאשתי, וחתכתי לכיוון תחנת האוטובוס הקרובה, אבל לא לפני שפרצתי בבכי תיאטרלי באמצע היער.
אני לא יכולה לשאול את השאלה "אם בכית באמצע היער כשאף אחד לא שומע וכו'" – כי האמת שלגמרי במקרה היה שם, מלבדי, אדם אחד. הוא אפילו הציע את מעט העזרה שהיה יכול להציע, אבל למה להרוס סיפור טוב עם עובדות?
3. שברון הלב
ובכן, זה היה היום שבו נפרדתי מאוסלו. היום שבו בחור אקראי שיצאתי איתו לדייט ורבע שבר לי את הלב. התחושות היו מוכרות לכאורה, אבל בו בזמן מאוד זרות. כבר ידעתי שהלב שלי יכול להתאחות מחדש אחרי שהוא נשבר. ויחד עם זאת, לא ציפיתי שרומן חולף של טיול יהיה זה שירסק אותו לרסיסים.
ואחרי שנה השלכתי את רגשותיי כלפיו אל הפיורד והמשכתי הלאה. אבל באותו הבוקר בכיתי באוטובוס הציבורי באוסלו, בידיעה ברורה שאצטרך להפסיק לבכות ברגע שארד ממנו ואפגוש אנשים. אבל בזמן הנסיעה הזאת, כשאישה נורווגית זרה חייכה אליי מרחוק באמפתיה, הרגשתי שהחיוך הקר שלה הוא החיבוק הכי חם בעולם.
4. הגעגוע הביתה, הגט לג וההסתגלות
אני חושבת שהדוגמא הטובה ביותר היתה דווקא בארה"ב. זה היה אולי היום השלישי שלי שם, אבל אחרי נסיונות למצוא את הבניין הנכון לשיעור השלישי באותו יום, ואחרי שצעדתי כבר 24,000 קילומטרים עם קרסול פצועה – מצאתי את עצמי יושבת על הרצפה וממררת בבכי. לסיפור הזה אפילו יש תיעוד מרגש בהיילייטס שלי באינסטגרם.
ביום אחר באותו שבוע, הלכתי לקנות שוקולד בחנות של האוניברסיטה. החנות היתה רק רבע שעה הליכה ברגל מהמעונות, אבל כשהגעתי לקופה אחרי תור ארוך גיליתי שהארנק לא עליי. העייפות והג'ט-לג היו כנראה הגורם להכל. לא היה לי כוח אפילו לחזור למעונות לבדוק אם הוא שם ומצאתי את עצמי מתפרקת בבכי.
טיפ: קחי לך זמן להסתגל לאזור זמן החדש. זה הופך את כל הדרמות האלה לנסבלות יותר.
5. הצרפתי שהטריד אותך
טוב, הוא לא חייב להיות צרפתי. אבל סטטיסטית סביר שהוא כן. או ממקום אחר בצפון הים התיכון. זה לא ממש משנה מה הוא אמר לך, וזה לא משנה אם ענית לו, אם קמת והלכת, אם קפאת, בסוף כשאת עובדת הטרדה ע"י אדם זר במדינה זרה כשבסך הכל באת ליהנות – זה מתסכל נורא.
אז כנראה תבכי כי נהרס לך הערב, כי לא כיבדו את המרחב שלך או כי הרגשת חסרת אונים. וזה הכי לגיטימי בעולם שתרגישי ככה. לאף אחד אין זכות להטריד אותך, וזה לא משנה מה היו הנסיבות.
אצלי, זה קרה דווקא בקפריסין. זאת בכלל לא היתה פגיעה רצינית, יצאתי עם חבורת צעירים מההוסטל לחפש איזשהי מסיבה. הוא פשוט המשיך להציע הצעות מיניות ולכאורה רומנטיות שסירבתי להן פעם אחר פעם אחר פעם. חתכתי מהם חזרה להוסטל אחרי כמה הצעות מגונות וכשהגעתי הבנתי שאני עשיתי הכל נכון. אני אמרתי לו לא. והוא המשיך. הרחקתי את עצמי מהסיטואציה, ועדיין החדירה למרחב הפרטי שלי וחוסר הכבוד לסירוב שלי היו מתסכלות עד דמעות.
6. ואז יש את הרגע הזה שבבית שלך מתרחש טבח כשאת באוטובוס בסוף העולם.
בכנות, תכננתי לסיים את הפוסט הזה במילותיו האלמותיות של יהודה אטלס "בדרך הביתה הבכי נחלש, ראיתי את אמא – התחיל מחדש". חצי מהפוסט הזה שכב בערימה של טיוטות כבר כמה חודשים, מחכה שאכתוב את חציו השני.
בחודש הראשון של הטיול שלי לנורווגיה, זנחתי מעט את הכתיבה בשביל לאפשר לעצמי קצת לחוות את הרגע. רשמתי דברים בנקודות ובעיקר הייתי בקשיבות לרגעים החולפים. הכל היה קסום, כמעט מושלם. עד לאותו הבוקר שבו התעוררתי מאוחר בחדר מלון בעיר נארוויק, פתחתי טוויטר כהרגלי והבנתי שהגיע הזמן לפתוח חדשות.
שלחתי הודעה להורים שהיו נצורים בממ"ד וניסיתי להישאר חזקה. באמת שניסיתי. אפילו שלחתי להם סרטונים של השלג הראשון שבדיוק החל לרדת כדי שיהיה להם קצת אסקפיזם. ולרגע שמחתי שבחרתי לא להיות בבית בחגים האלה.
זאת לא היתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל כשבבית יש מלחמה. בחגורה שחורה הייתי בארה"ב, במגן וחץ קניתי כרטיסי טיסה ליום למחרת כדי לברוח מהתופת. אבל הטבח שהתרחש מסביב לבית שלי בעוטף ב-ז' באוקטובר היה אחר. באותו הערב התרסקתי ומאז לא חזרתי לעצמי. אני בוכה לפחות פעמיים ביום. לפעמים גם עשרים.
את אמא שלי עדיין לא ראיתי מאז פנים אל פנים ומי יודע מתי בכלל אוכל להגיע למקום שארגיש בנוח לקרוא לו בית. ואני יודעת, אני יודעת שבדרך הביתה הבכי ייחלש. אני גם יודעת שברגע שאחבק אותה הוא יתחיל מחדש.
והלוואי, הלוואי שיום אחד אחזור לבכות שוב על דברים טריוויאליים כמו לילות מעונים בחוג הארקטי.
