הכל התחיל שבוע לפני ראש השנה של תשפ"ג. נכנסתי לדיכאון קשה מכל מיני סיבות שלא אפרט, ואחי המליץ לי לטוס לחגים. וכששמעתי את הרעיון ממנו, זה פתאום נראה הגיוני ונכון. אז חיפשתי והתייעצתי וחקרתי מסלולים ובדקתי את מחירי הכרטיסים, והחלטתי לטוס לנורווגיה. זה היה שילוב של יעד קרוב יחסית, אבל לא קרוב מדי, והזדמנות להגשים חלום ישן. נורווגיה היתה בוויש-ליסט שלי מגיל 16, כשלמדתי צילום והתחלתי להתעניין בזוהר הצפוני. ואם כבר לשלם מחיר של רגע אחרון בחגים, אז שיהיה למדינה הכי יקרה באירופה.
התחלתי לתכנן את המסלול הקונקרטי שלי בקריאה של מפת הרכבות של נורווגיה ושוודיה. כן, זאת מפה אחת. ואיכשהו, יצרתי לעצמי מסלול מעגלי שנראה לי הגיוני. התחלתי וסיימתי באוסלו, אבל תיאורטית אפשר להתחיל ולסיים אותו גם בכל נקודה אחרת.
הפוסט הזה מתאר את המסלול שעשיתי בטיול הראשון שלי בסקנדינביה, שהוא בעיני גם המסלול הכי הגיוני בשביל מי שרוצה לבקר בערים הגדולות אבל גם להגיע לחוג הארקטי. בכל חלק בפוסט הזה תמצאו קישורים לפוסטים מפורטים יותר על חלק מהטיול.
תחילת המסלול: אוסלו וגוטבורג
בגלל אילוצים של מחיר הכרטיס, את הטיול לסקנדינביה התחלתי עם שלושה ימים בלרנקה, קפריסין. משם המשכתי לעצירת ביניים של 14 שעות בציריך, ונחתתי באוסלו במוצאי שבת, כשבערב למחרת כבר היה ראש השנה. טיילתי באוסלו בראשון ושני. ביום שלישי כבר הגעתי לתחנה המרכזית באוסלו, שילמתי 20 קרונות נורווגיות כדי להיכנס לשירותים ונסעתי משם לתחנה הבאה במסלול שלי: גוטבורג (או יוטבורי באיות פונטי).
את הנסיעה מאוסלו לגוטבורג אפשר לעשות ברכבת או באוטובוס. אבל למרות שאני חובבת רכבות – הפער במחיר היה משמעותי לטובת האוטובוס. אני מודה שבהתחלה חששתי מהנסיעה, שלוש שעות באוטובוס זה לא פשוט. אז כשהזמנתי את הכרטיסים, עוד מלרנקה, התייעצתי עם תייר שוויצרי שהכרתי בהוסטל.
"שלוש שעות? על זה את מתלבטת?" הוא היה קצת בהלם. מתברר שבמונחים של אירופה, שלוש שעות זאת נסיעה בינעירונית קצרה.
האוטובוס הפתיע לטובה. מדובר באוטובוס קומתיים של חברת VY שנותן לך תחושה כללית שאת נוסעת במחלקה ראשונה, למרות ששילמתי כרטיס רגיל לחלוטין עם הנחת סטודנט. דבר שהבהיל אותי לרגע, כי ובכן, יש לי נסיון גרוע עם הגעה למחלקה ראשונה בטעות. המושב היה נעים ומרווח, ולמרבה המזל גם לא ישב לידי אף אחד.
ירדתי מהאוטובוס בתחנה המרכזית של גוטבורג ועליתי על אוטובוס פנימי להוסטל, לא לפני ששאלתי מקומית אקראית ברחוב באיזה אפליקציה משלמים.
בגוטבורג הייתי עוד שני לילות, ומשם המשכתי ברכבת לסטוקהולם.
המשך המסלול: מסטוקהולם לנארוויק
הנסיעה ברכבת לסטוקהולם ארכה אם אני זוכרת נכון כארבע שעות. במהלכה גיליתי בדרך הקשה שתעודת סטודנט ישראלית לא תקפה בשוודיה ונאלצתי לשלם פעמיים. הרכבת קצת ביאסה את הסטנדרט שהאוטובוס לגוטבורג הציב. היא היתה מעט צפופה יותר ותאי האחסון העליונים בה היו כל-כך גבוהים שלא הצלחתי להגיע אליהם. באופן כללי ההגעה לסטוקהולם התחילה לא טוב כשגם ההוסטל שסגרתי התגלה כמזעזע (lodge 32, אל תלכו לשם!) ואחרי שעה החלטתי לעזוב אותו ולחפש מקום אחר.
אבל לשמחתי, החוויה תוקנה די מהר ונשארתי בסטוקהולם כמעט שבוע, שכלל בתוכו את יום כיפור. אני חושבת שזה אחד המקומות היחידים שהרגשתי שמשך הזמן שלי בו היה מדויק.
המסלול שלי המשיך משם ברכבת הלילה לנארוויק, נסיעה שארכה 19 שעות ועליה כבר כתבתי פוסט שלם.
מצפון לחוג הקוטב
כשהגעתי לנארוויק החלטתי לחשב מסלול מחדש ולמחרת נסעתי בספונטניות לטרומסו, נסיעה של כארבע שעות באוטובוס. השארתי את המזוודה שלי במלון בנארוויק ונסעתי ליומיים לטרומסו רק עם תיק הגב. הנסיעה בקו 100 של טרומסבילט עוברת דרך עיירות קטנות וחולפת על פני נופים יפהפיים. בסתיו תוכלו לראות בה עצים בשלכת והרים מושלגים. משם חזרתי באוטובוס לנארוויק, וצפיתי בפסגות ההרים שהפכו בינתיים לקצת יותר מושלגות.
ישנתי עוד לילה בנארוויק ומשם יצאתי בבוקר לסבולבאר שבאיי לופוטן. כשעתיים נסיעה באוטובוס קו 300. כשהגעתי, גיליתי שאין לי הזמנה במלון שהייתי בטוחה שהזמנתי אליו חדר ממש יום קודם. התיישבתי על המדרכה ופתחתי את המחשב כדי לגלות את הבוקינג פתוח ממש בעמוד של התשלום. התברר שהתחלתי לבצע הזמנה, אבל לא סיימתי אותה. אבל היו מספיק חדרים פנויים וביצעתי את ההזמנה במקום.
נשארתי שם שני לילות והמשכתי במסלול שלי לכפר או. האמת? חשבתי לישון בריינה או במוסקנס בימים האחרונים, אבל באף אחד מהם לא היה מלון או הוסטל פנוי במחיר מתקבל על הדעת, אז הלכתי על או. הכפר או נמצא ממש בקצה הכביש של הארכיפלג ואחריו יש רק טבע בתולי. משם נסעתי באחד הימים לטיול יום בכפר ריינה, נסיעה קלילה של פחות מחצי שעה באוטובוס. חזרתי לאו באותו הערב. בבוקר השלישי באו נסעתי לנמל במוסקנס כדי להגיע למעבורת שנוסעת לבודו.
במעבורת לבודו וחזרה לאוסלו
זה המקום לציין שהתחבורה הציבורית בלופוטן היא אמנם תחבורה ציבורית אירופאית נוחה, אבל היא עדיין פריפריאלית נורא. קו 300 שחוצה את הארכיפלג מאו לנארוויק יוצא בסתיו רק שלוש פעמים ביום. ולכן, נאלצתי להגיע לנמל מוקדם במיוחד, כשלוש שעות לפני שהמעבורת יצאה.
כשהגעתי לרציף המעבורת כבר חיכתה שם. רציתי לשאול את אחד מאנשי הצוות איפה אפשר לחכות או להשאיר את המזוודה שלי לשלוש השעות הבאות. הוא אמר לי שהמעבורת הזאת יוצאת לווארוי וחוזרת למוסקנס בעוד שלוש שעות כדי לצאת לבודו. "אם את רוצה, את יכולה לעלות כבר עכשיו" אז עליתי.
השארתי את המזוודה שלי באחד ממדפי האחסון בקומה התחתונה ועליתי לאולם הנוסעים שהיה יוקרתי ומקסים. אני עצמי עדיין מופתעת מדי פעם כשאני מספרת שזאת היתה הנסיעה הכי זולה שהיתה לי בטיול הזה. התיישבתי בשורה הקדמית מול הנוף וניצלתי חלק מהזמן כדי לערוך תמונות. את שאר הזמן ניצלתי כדי לצלם את הים ואת השקיעה הארקטית שפשוט לא נגמרת.
אחרי שש שעות במעבורת הגעתי לבודו. באותו הערב ראיתי את הזוהר בפעם השלישית.
בתכנון המקורי, חשבתי להמשיך ברכבת מבודו לטרונדהיים ומשם בעוד רכבת לאוסלו. שתי נסיעות שכל אחת מהן אורכת כתשע שעות. אבל בגלל שנותרו לי רק עוד ארבעה ימים לטיול והרגשתי שאני רוצה לחוות עוד את אוסלו, החלטתי לחזור דרומה בטיסה. למחרת בשעות הצהריים יצאתי מבודו לנמל התעופה וטסתי חזרה לאוסלו. שם נשארתי עוד חמישה ימים, אבל הלב שלי נשאר לתמיד.
מאוסלו, חזרתי הביתה באותה הדרך שבאתי. שש שעות עצירה בציריך ועוד יומיים של בטן-גב כדי להפשיר בלרנקה. והאמת, העצירה הזאת בלרנקה מאוד ריככה את הנחיתה חזרה בארץ. מי שיכול להרשות לעצמו, אני ממליצה.
