אל הזוהר הצפוני – טרומסו
ביום השני כבר היה יותר שלג בהרים, ככה זה כשמגיעים לטרומסו בסתיו. בכל יום יש קצת פחות אור, קצת פחות עלים על העצים וקצת יותר שלג.
ביום השני כבר היה יותר שלג בהרים, ככה זה כשמגיעים לטרומסו בסתיו. בכל יום יש קצת פחות אור, קצת פחות עלים על העצים וקצת יותר שלג.
נכון שלטייל לבד זה בד"כ חוויה מהנה ומשמחת, אבל בכל טיול יש גם רגעי שבירה. רגעים של תסכול, של אכזבה,
בשביל מי שלא רוצה או לא יכול לשכור רכב ולעשות את כל המחקר האסטרופיזיקאי הנדרש, יש מגוון חברות שמציעות סיורים לצפייה בזוהר. אני יצאתי לסיור עם חברה שנקראת wandering owl ועליו אספר בפוסט הזה.
ביום השני כבר היה יותר שלג בהרים, ככה זה כשמגיעים לטרומסו בסתיו. בכל יום יש קצת פחות אור, קצת פחות עלים על העצים וקצת יותר שלג.
הגעתי לנארוויק לקראת סוף הסתיו הארקטי. כשהעצים כבר היו עירומים מעלים, אבל השלג עדיין לא התחיל לרדת. הימים היו גשומים והשמים אפרוריים במיוחד. אבל למרות הכל, כשהגעתי אליה חייכתי.
בלילה הלפני אחרון שלי בלופוטן, יצאתי שוב לחפש את הזוהר הצפוני. אבל השמים היו מלאים בעננים. האם ראיתי אותו? האם צילמתי אותו?
סיפרתי לכם את הסיפור על איך הגעתי למעצר בקייפטאון? אם אנחנו מכירים כבר יותר מעשר דקות כנראה שכן, אז אין
ביום השני כבר היה יותר שלג בהרים, ככה זה כשמגיעים לטרומסו בסתיו. בכל יום יש קצת פחות אור, קצת פחות עלים על העצים וקצת יותר שלג.